בזמן שהשיח הציבורי בישראל סביב נושא הדיור התרכז שנים רבות סביב יוקר המחייה במרכז, נראה כי המשבר האמיתי מתרחש דווקא בפריפריה. נתונים שפורסמו לאחרונה מצביעים על צניחה עקבית ומתמשכת בהתחלות הבניה בערים וביישובים המרוחקים, תהליך שמעמיד בסימן שאלה את יכולתה של הפריפריה להוות אלטרנטיבה ראויה ומתפתחת למרכז הארץ.
אז מה בעצם מספרים הנתונים? בשנתיים האחרונות חלה ירידה דרמטית של עשרות אחוזים במספר הדירות שנבנות ביישובי הצפון, הנגב, עיירות הפיתוח ואף במושבים וקיבוצים סביבם. אם בתחילת העשור עוד קיוו קובעי מדיניות כי מגמות של מעבר למרחבים הפתוחים, עבודה מהבית וחיזוק התחבורה הציבורית יביאו לפריחה מחודשת של הפריפריה – המציאות מוכיחה אחרת. הקבלנים נעלמים, היתרי הבנייה מתעכבים, והמשקיעים שמתחוור להם שתשואות השכרה מחוץ לערים הגדולות לא מצדיקות את הסיכון, מחפשים תשואות במקום אחר.
מהן הסיבות לצניחה?
1. מחסור בתשתיות חיוניות – חינוך, בריאות, תחבורה ותעשייה – שגורמות לזוגות צעירים להעדיף לחכות לדירות במרכז, גם במחיר יקר בהרבה.
2. עליית ריבית והאטה כלכלית – שהביאו את רוכשי הדירות להקפיא עסקאות ולהתמקד באזורי ביקוש מובהקים בלבד.
3. בירוקרטיה, עיכובים בתכנון ורגולציה מכבידה – שמקשים במיוחד על בניה קטנה בערים ובכפרים בצפון ובדרום.
4. חשש יזמים להיקלע להפסדים – נתונים מהשטח מראים שדירות חדשות שמושקות בפריפריה נותרות תקופות ארוכות ללא קונים, ולעיתים אף חוזרות לשוק בהנחות מפליגות.
התוצאה ברורה: המשקיעים, שקיוו לאורך שנים לקטוף פירות מהשקעה בבתים בצפון או בדרום, פונים ליצור לעצמם הכנסות נוספות במקומות אחרים. זוגות צעירים, שגם כך מתקשים להשיג אשראי ולגייס הון עצמי, מבינים שעתידן התעסוקתי והחברתי בסכנה, ומעדיפים אפילו להסתפק בדירה קטנה בלב העיר, העיקר לא להתרחק ממוקדי התעסוקה.
ממשלות ישראל הכריזו בעשור האחרון על תוכניות שאפתניות לצמצום הפערים במגורים, באקדמיה, בתחבורה ובעבודה בין מרכז ופריפריה – אך בפועל המציאות רחוקה מכך. הרחבת אזורי התעשייה זזה באיטיות, תחבורה ליישובים מרוחקים מתעכבת בתכנון ומימוש, ורשויות מקומיות נאבקות לבנות ללא תקציבים שמחפים על הפערים בתשתית.
המשמעות? ללא שינוי עומק במדיניות, צניחה זו לא רק שלא תעצר, אלא אף תעמיק. הצעירים יוותרו על החלום לבנות עתיד מחוץ לעיר, והלחץ על דיור בר השגה במרכז רק יוסיף לגדול. היעלמות הבנייה בפריפריה אינה בעיה רק של יישובים קטנים; זו סכנה לחזון המדינה כולה – לחברה שיש בה גם מישור החוף וגם גליל, גם נגב וגם עמק. כל מי שחושב שהיות הביקוש למרכז נובעת רק מהעדפה צרכנית – טועה. זוהי תוצאה של מדיניות רפה והיעדר חזון מתמשך.
אלו ימים קריטיים. נשאלת השאלה האם יימצאו המנהיגים שיובילו לשינוי או שנצפה בעיניים פקוחות בהתרוקנותה של הפריפריה?