כמעט שאין היום בישראל מי שאינו עוסק או מתייחס, במישרין או בעקיפין, לשאלת היחס של ראש הממשלה בנימין נתניהו לדמוקרטיה הישראלית. מהלך השנים האחרונות, ובעיקר תקופת המחלוקות סביב הרפורמה המשפטית, הגבירו את קולה של המחלוקת: האם נתניהו הוא מגן ומבצר הדמוקרטיה – או שמא הוא נוטה להשתמש במושגי הדמוקרטיה כאשר אלה משרתים את מטרותיו הפוליטיות?
דווקא אחת הדמויות המרכזיות בפוליטיקה הישראלית, הפועלת כבר עשרות שנים בזירה המקומית והבינלאומית, מעוררת ויכוח ער – לא רק במישור הרעיוני, אלא גם במישור המעשי. מצד אחד, תומכיו של נתניהו טוענים בעוז כי הוא דואג לביצור הדמוקרטיה הישראלית מול איומים פנימיים וחיצוניים, דואג שכל קול יישמע, ומגן על עיקרון הכרעת הרוב אל מול 'עריצות המיעוט'. הם מזכירים את עמידתו האיתנה מול לחץ בינלאומי, את יוזמותיו להגברת השקיפות הממשלתית בזמן כהונתו, ואת הדגש שמדיניותו שמה על עקרונות חירות הפרט, כלכלה חופשית ונגישות לאמצעי תקשורת מגוונים.
מנגד, מתנגדיו רואים בו דוגמה מובהקת לפוליטיקאי שמאמין בדמוקרטיה כמסגרת נוחה כל עוד היא משרתת את צרכיו – אך אינו מהסס להחליש מערכות איזונים ובלמים, למנות בעלי תפקידים מזוהים עמו, ולהוביל מהלכים שמעמידים בסכנה את מוסדות הדמוקרטיה והמערכת השיפוטית. לטענתם, השימוש הפוליטי ברטוריקה של 'רצון העם' והוקעת מתנגדיו כלא-דמוקרטיים, נועד ליצור דה-לגיטימציה למחאה ציבורית ולפעילות כלי התקשורת והמגזר המשפטי – שמבקרים את מדיניותו.
הרפורמה המשפטית שהובלה על ידי ממשלתו הציפה את הפערים הללו אולי בצורה הבוטה ביותר. בעיני חסידיו, מדובר בניסיון לתקן עיוותים במערכת ולאזן את כוחו של בג"ץ, ולא בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיה. מנגד, המוחים והמבקרים ראו ברפורמה זו איום על עצמאות המוסדות הדמוקרטיים, ניסיון לרכז כוח רב בידי הרשות המבצעת ופגיעה באיזונים הקריטיים שעליהם נשענת הדמוקרטיה הישראלית.
יחסו של נתניהו לדמוקרטיה חייב להיבחן בהקשר הרחב של הפוליטיקה הישראלית – זירה רוויה באי-אמון, קיטוב וחשדנות כלפי מוסדות השלטון. אך אי אפשר להתעלם מכך שאחת הדרכים המרכזיות בהן בוחר נתניהו להתמודד עם ביקורת, היא הפיכתה לקרב על עצם הגדרתה של הדמוקרטיה: האם שלטון הרוב הוא חזות הכל, או שמא גם למוסדות בלתי-נבחרים יש מקום קרדינלי?
'הדמוקרטיה בסכנה' – כך נשמעים שני הצדדים בוויכוח הזה. בעוד נתניהו מדגיש כי הוא פועל אך ורק על פי רצון העם ושומר על כללי המשחק, מבקריו מזהירים כי הפוליטיקה הדמוקרטית היא יותר מספירת קולות – היא בנויה גם על כללי הגינות, על שמירת זכויות המיעוט והחופש להביע ביקורת ומחאה. אופן ניהול המאבקים, השפה החריפה ושימוש מושכל במונחים דמוקרטיים רומזים כי לעיתים מתארת הרטוריקה הפוליטית של נתניהו פחות את דאגתו למערכת – ויותר את הצורך לחזק את שליטתו ולשמר את מעמדו.
לסיכום, ייתכן כי התשובה לשאלה האם נתניהו הוא מגן הדמוקרטיה או משתמש בה לצרכיו טמונה באופיו המורכב של התפקיד, בתהפוכות הזמן ובמאבקי הכוח בישראל. מה שוודאי – הדיון סביב יחסו של נתניהו לדמוקרטיה איננו מיותר; הוא מעיד על החשיבות הרבה שמייחסים אזרחים ומנהיגים לעקרונות השיטה. הוויכוח הזה ימשיך ללוות את החברה הישראלית עוד שנים רבות, ויהיה אחד ממבחני הדרך להתבגרותה הדמוקרטית.