בשנים האחרונות נקלע השמאל הישראלי למשבר זהות עמוק. האכזבה מהעדר הישגים פוליטיים, התרסקות המפלגות המסורתיות, ומול זאת התחזקות המחנה הלאומי, הותירו את השמאל בתחושת בדידות, חוסר הנהגה ועייפות. אל תוך החלל הזה נכנס בשנים האחרונות יאיר גולן, אלוף (מיל.) וסגן הרמטכ"ל לשעבר, שנבחר לאחרונה לראשות מרצ. השאלה שמלווה כל דיון עליו היא: האם גולן הוא התקווה החדשה שהשמאל חיפש, או שמדובר באשליה?
גולן, שהקריירה הצבאית שלו מוסיפה נופך ביטחוני וניסיון ניהולי, הביא עמו רוח חדשה. הוא אינו חושש לנקוט בעמדות ברורות – ביטחון לצד שמירה על זכויות אדם, ציונות לצד שיח על כיבוש ושלום. לאור הפרופיל הביטחוני שלו, יש שמקווים שהוא יוכל לשבור את תקרת הזכוכית שמלווה רשימות שמאל בעשורים האחרונים – חוסר יכולת לסחוף ולייצר אלטרנטיבה שלטונית.
אך לצד התקווה, יש הסבורים שמדובר באשליית שווא. מבקרי גולן טוענים שגולן, למרות הרקורד והצהרותיו, אינו מצליח להרחיב את שורות השמאל. המסרים הנחרצים לעתים, כמו השוואתו למגמות שהתרחשו בגרמניה הנאצית, אמנם זכו לתמיכה במחנה אבל ניכרו לציבור הרחב כקיצוניים וחסרי פשר. מעבר לכך, הסביבה הפוליטית בישראל עוינת יותר מתמיד – הציבור תזזיתי, נרטיבים בטחוניים ודמוגרפיים עובדים נגד השמאל, והיכולת לחולל מהפך בבחירות נדמית רחוקה.
יתרונו הגדול של גולן טמון דווקא ביכולת לגלם גישה נחרצת, שמבוססת על אהבת הארץ ולא רק על אוניברסליזם משפטי. הוא מנסה לאחות בין מסורת לתקווה לשינוי, בין הכאב של חיילים וחוויות הביטחון לבין השאיפה לצדק למיעוטים, הפלסטינים ואף קבוצות מוחלשות בישראל. עבור רבים בשמאל עייף ומפולג, גולן בולט כאדם שאינו מפחד – לא לומר את דברו, ולא לעמוד בראשות המפלגה ברגעי משבר. אך כאן טמונה גם הבעיה: השמאל הישראלי, בעיקר מרצ, סובל מזליגת קולות ארוכה לא רק לימין, אלא גם למרכז–לבני גנץ, יאיר לפיד וחולדאי בזמנו – והמנהיגים שהוצבו עד כה נכשלו לא רק בגיבוש סדר יום מלהיב, אלא גם בנכונות לשלם את המחירים של שותפות עם קבוצות מגוונות (ערבים, מזרחים, להט"ב).
גולן מנסה אמנם לדבר אחרת, אך מבנה הכוח בחברה הישראלית מקשה: הציבור מפחד משיח מדיני, מזהה את השמאל כחולשה ולא כבשורה, וחופף תדמית של "יפה נפש" למנהיגי המחנה. ובעוד שגולן בוחר בעקביות לדבוק בעקרונות – זו תכונה מוערכת מוסרית אך מסוכנת מבחינה אלקטורלית במדינאות המודרנית.
בניגוד לתקוות של חלק מהמצביעים, גולן כנראה לא יהיה זה שיחזיר את השמאל הישראלי לעמדות השפעה מהותיות בקרוב. עם זאת, הוא עשוי להוות שלב חשוב בתהליך החלמה עמוק – הנחלת ערכים בריאליזם, בניית קווים אדומים שלא מתפשרים עליהם, וגם חיבור מחדש לארץ ולאנשים שאיבדו אמון. האם זו תקווה? אולי, אבל מתברר שמדובר בעיקר בתקווה צנועה – תקווה להתאוששות פנימית ועיצוב זהותית, לאו דווקא למהפך שלטוני.
לסיכום, גולן הוא באופן מובחן תקווה מסוימת – אך בעיקר עבור אלה שמבינים שהשמאל צריך להתחדש מבפנים, ובעיקר להסתגל, להתבגר וללמוד מן הכישלונות. מי שמצפה לישועה מיידית ולכיבוש השלטון – כנראה יתבדה.