קשר רווי-מתח שוררת זה שנים ארוכות בין בנימין נתניהו, שהפך לסמל יציבות פוליטית בזירה הישראלית, לבין כלי התקשורת והעיתונאים הבולטים בישראל. אמירות חריפות, האשמות על 'פייק ניוז', קמפיינים ציבוריים כנגד ערוצי טלוויזיה ועיתונים מסוימים – כל אלה הפכו למוטיב חוזר בהתנהלותו התקשורתית של נתניהו. רבים תוהים האם יחסי האיבה הללו עם התקשורת הם תוצאה של חוסר שליטה רגעי, תגובה אמיתית לאי-צדק כלפיו, או שמא דווקא מדובר באסטרטגיה פוליטית שנבנית ומטופחת לאורך זמן.
מי שעוקב לאורך השנים אחרי המפגשים המתוחים בין נתניהו לעיתונאים, יבחין שמדובר בתבנית פעולה שכלליה מגובשים היטב: כל ביקורת עיתונאית משמעותית זוכה מיד למתקפת נגד חזקה. לעיתים מדובר באמירות ישירות של נתניהו עצמו מעל גבי הרשתות החברתיות או מול המצלמות – "התקשורת לא רוצה שאתם תנצחו", "התקשורת מהנדסת את התודעה" – ולעיתים תוך גיוס צוות דוברות מיומן ואוהדים ברשתות החברתיות, המפיצים מסרים התוקפים את הלגיטימיות של הסיקור והעיתונאים.
אחד מהאירועים הזכורים שהמחיש את דפוס הפעולה הזה היה במסיבת עיתונאים (2020), כאשר נתניהו קטע כתבת חדשות מרכזית שהציגה שאלות על תפקוד הממשלה במשבר הקורונה, והאשים אותה בהחלפת "טענות סרק ודיסאינפורמציה". אירועים כאלה גררו לעיתים סערה ציבורית, אך במקביל, שימשו גם כלי גיוס משמעותי לחיזוק הבייס הפוליטי שלו, שחלקו מעוניין בשלטון חזק ומבוקר פחות על ידי גורמים שמרבים לבקר אותו.
השאלה – זו אסטרטגיה מתוחכמת או התנהלות אימפולסיבית? – מסתבכת לאור העובדה שהקונפליקט עם התקשורת שירת לעיתים קרובות את האינטרסים של נתניהו. ראשית, יצירת עימות מתמיד מסייעת בעיצוב תדמית החלוץ הבודד הנאבק בממסד וב'עיתונות האליטה', וכך מייצרת למנהיג דימוי אותנטי ו'לא מתנצל' כלפי ציבור אוהדיו. שנית, תקיפת התקשורת מסיטה את הדיון משאלות מהותיות או מנושאים שבמוקד ביקורת ציבורית ישירה, ומובילה להתמקדות בשיח על התקשורת עצמה – שיח שקל יותר לשלוט בו ולהטות אותו.
גם בזירה העולמית הטקטיקה של מתיחת קו גבול ברור מול התקשורת אינה ייחודית לנתניהו. דונלד טראמפ בארה"ב, מנהיגים באירופה ואפילו ברוסיה – כולם אימצו במידה כזו או אחרת שיח של עימות והאשמה כלפי אמצעי התקשורת, מתוך הבנה שהקהל מבקש מנהיגים שלא חוששים מ'להגיד את האמת' ו'לעמוד על שלהם'.
החיבור בין עימותי נתניהו לתקשורת לבין תועלות פוליטיות מתחדד כאשר מחשיבים את התעמולה ברשתות החברתיות. משם זוכה מנהיג הליכוד לצדדיים נאמנים שמפיצים מסרים הממסגרים כל ביקורת עיתונאית כ"רדיפה פוליטית", וכך, המתח מגויס ליצירת תחושת חירום והגנה קבוצתית בקרב מצביעיו.
יחד עם זאת, לגישה הזו יש גם חסרונות: עימותים חוזרים עם עיתונאים ונציגי תקשורת עשויים להעמיק את הניכור בציבור הרחב, להגביר את חוסר האמון בדמוקרטיה ובמערכות הפיקוח, ואף להקשות על ניהול שיח ציבורי ענייני בסוגיות מהותיות.
לסיכום, נראה כי במבט רחב וברוב המקרים, יחסו של נתניהו לתקשורת אינו מקרי או רגשי בלבד, אלא חלק מהלך אסטרטגי ארוך טווח שנועד לגייס תמיכה פנימית, להרחיק יריבים ולבסס שליטה בשיח הציבורי. השאלה הנשארת פתוחה היא האם לאורך זמן, אסטרטגיה זו תמשיך לעבוד, או שמא תביא להעמקת הפערים והשסעים בתוך החברה הישראלית.