מבצע לבנון השנייה, שנערך בקיץ 2006, מהווה אבן דרך חשובה בתולדות מדינת ישראל ובמערכת הביטחון שלה. האחראי המדיני העליון בזמן המבצע, ראש הממשלה אהוד אולמרט, ניצב בפני אתגר ראשון ומשמעותי מאז נכנס לתפקידו באפריל של אותה שנה. השפעתו – לטוב ולרע – על התנהלות המבצע, קבלת ההחלטות, האסטרטגיה והתודעה הציבורית הייתה מרכזית, והשלכותיה ניכרות עד היום בדיונים על אחריות מנהיגותית בעת מלחמה.
הרקע למבצע היה חטיפת שני חיילי צה"ל בגבול הצפון וירי רקטות של חיזבאללה. בתגובה, הוביל אולמרט קבינט ביטחוני ומערכת צבאית אל תוך עימות רחב-היקף, מתוך רצון להציג תקיפות, נחישות ושינוי בגישה מול ארגון הטרור. בניגוד למבצעי עבר, הפעם עמד בראש המערכת הממשלתית לא גנרל לשעבר, אלא פוליטיקאי שמוצאו ממרכז המפה הפוליטית.
אולמרט, חסר הניסיון הצבאי העשיר של קודמיו כמנהיגים (כמו אריאל שרון או יצחק רבין), נמנע מלהסתכן באובדן הרתעה, אך בו-זמן גילה גישה נועזת שהעדיפה, לפחות בתחילה, פעולה אווירית נרחבת והימנעות מכניסה קרקעית מסיבית. גישה זו ספגה ביקורת רבה עם התמשכות הלחימה, כאשר התברר שהעורף נמצא תחת אש מסיבית וכי מטרות המבצע – החזרת החטופים ושבירת יכולת חיזבאללה – לא הושגו במלואן.
במהלך ימי המבצע, אולמרט עמד בלחצים ממערכות רבות: ציבור מודאג וזועם, תקשורת עוינת לעיתים, ועבודת מטה לא מתואמת די הצורך בין הדרג הצבאי למדיני. ניכר שהיה חסר לו יתרון בניהול משברים בקנה מידה כזה, והדבר בא לידי ביטוי בבלבול שנוצר לעיתים בתוך הקבינט, בהחלטות שהשתנו ובמסרים מעורפלים לאוכלוסייה. חרף הקשיים, אולמרט ניסה לשדר ביטחון והציב את החזרת הרתעת ישראל כיעד מרכזי.
הרגע המשמעותי בניהולו היה ההחלטה על כניסה קרקעית מוגבלת בימים האחרונים של הלחימה – "התמרון האחרון" – שהתקבלה על רקע סמוך לסיום המלחמה ולמשא ומתן עם מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש (החלטה 1701). רבים טענו כי הייתה זו החלטה שנועדה להראות הישגים ממשיים בשטח, אך היא גבתה מחיר כבד בנפגעים והוסיפה לתחושת העמימות בנוגע למטרות המבצע והישגיו בפועל.
בדיעבד, ועדת וינוגרד שמונתה לבדוק את התנהלות המדינה במבצע, מתחה ביקורת חריפה על אולמרט בנושאי מוכנות, הערכת מצב, קבלת החלטות ושיקול דעת בפיקוד העליון. היא הדגישה את האחריות האישית של ראש הממשלה לפערים שהיו בין מטרות מדיניות להישגים בפועל, ואת השפעת המנהיגות על תהליכי העבודה בצמרת המדינה.
לסיכום, השפעתו של אולמרט על מבצע לבנון השנייה הייתה עמוקה, ולא נסובה רק סביב החלטותיו אלא גם כיצד עיצב את הלך הרוח הציבורי והמערכתי בניהול עימות. המבצע הדגיש את חשיבות הניסיון, הענווה והיכולת לקבל החלטות אסטרטגיות בקור רוח, לצד משבר אמון ציבורי גדול – שהוביל גם בהמשך להחמרת המשבר הפוליטי בישראל. הסיפור של מבצע לבנון השנייה נותר מזוהה עם שמו ועם השאלה: כיצד יכול תפקודו של ראש ממשלה לקבוע את הצלחת או כישלון מערכה?