הפוליטיקה הישראלית ידעה יריבות רבות לאורך ההיסטוריה, אך אחת המרתקות שבהן, שלעיתים נדמה כי אינה חדלה להתלהט, היא בין אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. שניהם עמדו בראש ממשלת ישראל, שניהם הובילו את המדינה בצמתים קריטיים, ושניהם חוו עליות ומורדות, הן בפוליטיקה והן בחייהם האישיים. אולם מערכת היחסים בין השניים חרגה זה מכבר מהתנצחות על תפקידים ומפלגות – לא אחת נשמעו בפיהם אמירות חריפות זה כלפי זה, שהעמידו לבחינה את השאלה: האם מדובר בתחרות פוליטית גרידא, או שבבסיסה עומד גם שבר אידיאולוגי של ממש?
תחילתה של היריבות בין השניים ניצנית עוד בסוף שנות ה-90 וראשית העשור הראשון של שנות ה-2000. נתניהו, אז יו"ר הליכוד וראש הממשלה (ולאחר מכן, שר אוצר בממשלת שרון), ואולמרט, שבילה שנים ארוכות כליכודניק מובהק – מיד לאחר מכן פניו אל קדימה ועמד בראשה לאחר התפטרות אריאל שרון. המעבר של אולמרט מהליכוד לקדימה, נתפש באותם ימים כמהלך אופורטוניסטי על ידי נתניהו ותומכיו, ומאז ניכרו היחסים המתוחים בין השניים. כל אחד מהם ניסה לבסס את עצמו כממשיכו הלגיטימי של שרון ולהוביל את המחנה ה"ממלכתי" בישראל, אך בשיטות שונות ובסגנון שונה מאוד.
מעבר לאיבה האישית – שהועצמה לאחר משפטיו של אולמרט וניסיון החזרה שלו לחיים הפוליטיים, לצד ניסיונותיו לדחוק את נתניהו אל מחוץ למוקדי ההשפעה – קיימים ביניהם גם הבדלים מהותיים בגישה המדינית, הכלכלית והחברתית. אולמרט, עוד בימיו בליכוד, נחשב מתון יחסית בתחומי המדינה והחברה. במהלך כהונתו כראש ממשלה (2006-2009), הוא תמך בהתנתקות ובהקפאת ההתנחלויות, ולא השתמש ברטוריקה פרובוקטיבית. הוא פעל, לדוגמה, לקידום יוזמות כמו 'אנאפוליס' לשיחות עם הפלסטינים ואף היה מוכן לוויתורים טריטוריאליים – עמדות שנתניהו התנגד להן בעקביות, וטען כי מדובר בפזיזות ובסכנה למדינה.
נתניהו, לעומת זאת, חרט על דגלו בדרך כלל קו שמרני וניצי — הן בתחום הביטחון והן בתחום הכלכלה. הוא חיזק ושמר על גושי ההתנחלויות, העדיף מצב קיים על פני הרפתקאות מדיניות, ובניגוד לאולמרט, יעץ לנהוג במשנה זהירות ובחשדנות ביחס לכל ניסיון לפשרה במישור המדיני. זאת לצד דגש על כלכלה חופשית, קידום רפורמות ליברליות בשוק והפחתות מס, אלמנטים שפחות אפיינו את כהונתו של אולמרט, שהתנהל בזהירות רבה יותר ברפורמות כלכליות.
נוסף על כך, היריבות ביניהם התחדדה מאוד בשנים האחרונות, כאשר אולמרט נטל חלק פעיל בביקורת ציבורית חריפה נגד נתניהו — הן מבחינה אתית, לאור החשדות והדיונים המשפטיים, והן ברמה הרעיונית. אולמרט טוען כי נתניהו מוביל לפירוק מוסדות הדמוקרטיה ופוגע בלכידות הישראלית, בעוד שתומכי נתניהו רואים בו את הקול השפוי והאחראי היחיד במערכת הפוליטית הסוערת.
לסיכום, אמנם אין לזלזל ברכיב האישי היריבתי – קרבות מינויים, מאבקי יוקרה ומהלומות תקשורתיות הם חלק מהעניין – אך במבחן ההיסטוריה, ההבדלים בין אולמרט לנתניהו ניכרים גם ברבדים העמוקים של האידיאולוגיה, העמדות המדיניות והגישות החברתיות-כלכליות. נראה כי יריבות זו מדגימה לא רק מאבקי כוח פנימיים בצמרת, אלא גם פערים עקרוניים סביב השאלות הגדולות של דרכה של מדינת ישראל.