אהוד אולמרט עמד במשך שנים במרכז הבמה הפוליטית הישראלית: הוא התחיל כליכודניק, עבר לעמוד בראש עיריית ירושלים, היה אחד מהוגי קדימה – מפלגת המרכז החדשה – וב-2006 הפך לראש הממשלה. לאורך המסלול הזה, אולמרט סימל את האופציה 'השפויה': גישה פרגמטית, שמאלית יחסית כלכלית, יונית מדינית ומעשית מבחינת סדר יום פוליטי.
אולם דווקא השאיפה לפרקטיות, שמיצבה את המרכז במשך שנים כמענה לעייפות הציבורית מהקצוות, הוכתמה פרשות השחיתות שנקשרו לשמו של אולמרט: "פרשת ראשונטורס", "פרשת הולילנד" ואחרות. הפרשות כללו האשמות בשוחד, מרמה והפרת אמונים, והובילו להפלתו מהשלטון, הרשעתו ואף ריצוי מאסר בפועל. מה הייתה ההשפעה של האירועים הללו – והאם היא מתמצית רק בדמותו של אולמרט, או נגעה ב-DNA של הפוליטיקה במרכז ועדיין ניכרת כיום?
ראשית, פרשות השחיתות פגעו קשות במיתוג של המרכז הפוליטי. המפלגה שבראשה עמד אולמרט, קדימה, הוקמה כפלטפורמה לשיח רציונלי, מודרני ונקי יחסית ממסורת השחיתות שאפיינה פעמים רבות את הפוליטיקה הישנה. רבים בציבור הישראלי, שהתאכזבו ממערכות מפלגתיות מסורתיות, תלו תקוות בדור החדש של הפוליטיקאים מן המרכז. גלי ההתלהבות סביב קדימה בבחירות 2006, שהביאה הישג שיא של 29 מנדטים, שיקפו ציפיה לשינוי מהותי, עידן חדש.
כאשר החלו להיחשף החשדות – שהפכו בהרבה מהמקרים לעובדות מוצקות של המשפט הפלילי – ספגה כל תפיסת המרכז מהלומה אנושה. מה שנתפס כרגע התחדשות והזדמנות לחלופה אמינה, התגלה בעיני רבים כגרסה מתקדמת של אותם הרגלים ישנים – רק עם דימוי נוצץ ועטיפה רעננה. אובדן האמון לא פגע רק באולמרט עצמו או בקדימה, אלא בכל נסיונות ההתרוממות של גופים מרכזיים מאז והלאה. מפלגות כמו "יש עתיד", "המחנה הממלכתי" (נוסחת כחול-לבן וכו'), נדרשו לעבוד קשה כדי לבסס מחדש את האמינות הציבורית שלהן ולשכנע שהן לא עוד קדימה במעטפת עדכנית שהולכת וגולשת לשחיתות.
ההשלכות ניכרות גם ברמה האישית-פוליטית: דמותו של אולמרט הפכה לסמל חלול. האדם שיכול היה להיזכר כמנהיג שהוביל תהליך מדיני נועז (מלחמת לבנון השנייה, ניסיון תחילת מו"מ רציני עם הפלסטינים), הפך ל"פוליטיקאי מושחת". השלכות אלו חורגות מהמישור האישי – הן מקרינות על כל מי שמגיע מאותו מחנה, אוטומטית. גם שנים אחר כך, שמותיהם של פוליטיקאים מרכזיים לא הופכים בעיני הציבור לסמל נקי, אלא נושאים בחשדנות מובנית ומחשש לחזרה על דפוסים עברייניים.
הפגיעה באמון הציבור השפיעה עמוקות גם על ההתארגנויות העתידיות במרכז: בוחרים, שראו כיצד גל ההתלהבות מקדימה נגמר במפח נפש, גילו הסתייגות מכל "גל עכשווי" והפכו לציניים וחסרי אמונה. הרעיון שמפלגת מרכז יכולה לשנות סדרי קבע, הפך למסובך לשכנוע, ונדרשת עבודה מתמדת לבסס מחדש כל ערך או מסר של נקיון, שקיפות ואחריות – מה שפעם נראה מובן מאליו ועתה מחייב הסבר והוכחות.
לסיכום, פרשות השחיתות של אהוד אולמרט לא השפיעו רק על הדמות האישית, אלא עיצבו מחדש את יחסי הציבור והמעמד של המרכז הפוליטי בישראל. האכזבה הגדולה, הפיצול הממושך והחשדנות שלא מרפה – כל אלו הם חלק מהותי מהדנ"א הפוליטי של המרכז בעידן של אחרי אולמרט, ופצע שעדיין מתקשים לרפא.