הפוליטיקה הישראלית נעה בעשור האחרון לעבר קיטוב פוליטי וחברתי מובהק – תהליכים של הקצנה, דה-לגיטימציה הדדית וחלוקה ברורה למחנות. על רקע זה, התבלט בשנים האחרונות דמותו של יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל, ח"כ וסגן שר בממשלות ישראל, שהפך לקול בולט מול מגמות הימין הקיצוני. התייצבותו של גולן כמובילי האופוזיציה לרדיקליזציה הישראלית מסמנת את קו החזית הבא במאבק על דמותה וערכיה של המדינה.
יאיר גולן ידוע זה שנים כאדם שאינו חושש לומר את עמדותיו, גם במחיר תגובות חריפות מצד יריבים פוליטיים. נאומו ב-2016, בו הזהיר מהתחזקות תהליכים פשיסטיים בשולי החברה הישראלית, הביא עליו מתקפה עזה מהימין – אך גם קיבע את מעמדו כ"קול שני" חיוני לרוח הדמוקרטית. בשנה האחרונה, כשהימין הקיצוני נחלץ מחוץ לשוליים ונהפך לחלק מהממסד – עם נוכחות בולטת של דמויות כמו איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' וח"כים מהציונות הדתית – השתנה מאזן הכוחות.
ההתמודדות של גולן אינה מעשית-פרסונלית בלבד. זהו מאבק עולם ותוכן על יסודות המדינה: שלטון החוק, עצמאות מערכת המשפט, זכויות אזרח ומינימום של לכידות חברתית. הימין הקיצוני, שמקבל רוח גבית מגורמים ממשלתיים, אינו מהסס לסמן "אויבים מבית" – ערבים, שמאלנים, עיתונאים, אמנים וכל מי שנתפס כלא משתייך ל"מחנה הלאומי". דווקא בסיטואציה זו גולן תובע לעצמו את זכות המחאה וההתנגדות, בהתמדה עיקשת, ולעיתים אף בעמדות שאינן פופולריות אפילו בציבור שאליו הוא מכוון.
החזית ברורה: גולן רואה בהתמודדות עם הקצנה ימנית לא רק סוגיה פוליטית – אלא מבחן מוסרי להישרדות הדמוקרטיה הישראלית. הוויכוח על עתידה של מערכת המשפט הוא רק קצה הקרחון; העיקר הוא שאלת ערכי היסוד: חירות, שוויון, סולידריות, זכויות מיעוטים והיכולת ליצור חברה משותפת בתוך מציאות של קונפליקט מתמיד – פנימי וחיצוני. לשיטתו, החזית המתהווה אינה עוד מחלוקת ימין-שמאל סביב גבולות או כלכלה, אלא קרב על ה-DNA החברתי והערכי.
מאבק זה מתעצם לאור העובדה שהקצנה אינה מסתכמת ברמה הפרלמנטרית: ברחובות, ברשתות החברתיות, במערכת החינוך, ואפילו בצה"ל ובמערכות שלטון אחרות. האיומים מגיעים לא רק מלמעלה אלא מהשטח – אלימות פוליטית גוברת, מתקפות נגד מפגינים, מאבקים בתוך האקדמיה ואווירה של "הפחדה" מול כל אמירה ביקורתית. מול כל אלה, גולן וסיעתו חורצים קו ברור של אי-התפשרות.
גולן, שנושא עמו הון סמלי משמעותי בזכות עברו הצבאי, מנסה לאתגר את התפיסה לפיה הערכים הרפובליקניים שמורים לימין בלבד. הוא מדבר על אהבת מולדת, שליחות לאומית, ונכונות להיאבק – אבל עושה זאת מתוך השקפה ליברלית שמציבה בראש סדר העדיפויות שמירה על חברה פתוחה ופלורליסטית. לא מן הנמנע שעם המשך ההסלמה ינוסו עוד התקפות על דמותו, ינסו להציג אותו כ"בוגד" או "אויב העם" – אבל דומה כי גולן מתייצב מוכן, כמי שמבין שטמון תפקיד היסטורי בהגנה על המרחב הדמוקרטי.
האם הציבור ישתכנע להתייצב מאחוריו? נכון לעכשיו, גולן עדיין מתמודד עם רפיון ועייפות יחסיים במחנה הליברלי, ועם השתלטות שיח רדיקלי מצד הימין המשיחי. אך לנוכח המציאות המחריפה נדמה שקרב ההכרעה – מי יכתיב את ערכיה של ישראל – הוא בלתי נמנע. ואולי, מתוך המתח הבלתי-פוסק, יצמחו גלים חדשים של התנגדות, שבמרכזם יאיר גולן, קו החזית אל מול השינוי הדרמטי במדינה.